יום ראשון, 7 במרץ 2021

נמאס להיות בבית? התשוקות שלך יכולות לשחרר אותך לחופשי

 

"שעמום הוא ההרגשה שכל דבר הוא בזבוז זמן. שלווה, ששום דבר לא." – תומס שץ


הזמן בבית כבר יצא לך מכל החורים?

כבר כמעט שנה שאנחנו מבלים בבית יותר מדי מהזמן שלנו. גם אם לא עברנו לעבוד מהבית, כמעט כל השאר סגור. לפעמים אנחנו מרגישים שהקירות סוגרים עלינו. זאת לא ממש הרגשה משמחת.

אם עוד יש לנו ילדים, שלמעשה כלואים אתנו לתקופות ארוכות שנראות כמו נצח, החיים אפילו קשים יותר. ילדינו מטפסים על הקירות, ועל העצבים שלנו, ומעמידים את בריאותנו הנפשית בסכנה רצינית.

אין פלא, לכן, שבימים אלה רבים מאיתנו נוטים לאבד את זה מפעם לפעם, ולהרגיש גם מתוסכלים וגם אשמים. כל האחרים נועצים בנו מבטים המומים (כיוון שההתמוטטות שלהם מגיעה קצת יותר מאוחר).

בשבילי, עם זאת, הכאוס הזה נראה מוכר. כבר סבלתי אותו כשאחרי (יותר מדי) שנים של ספקות העברתי את בני לחינוך ביתי. אבל הימצאות עם הילד שלי לתמיד לימדה אותנו ליהנות מהזמן שלנו בבית, ליהנות מהחיים באופן כללי, ואפילו ליהנות מהחופש שלנו. השיעורים הבלתי טריוויאלים שמשפחתי למדה בדם, יזע ודמעות (פשוטו כמשמעו) יכולים כיום לעזור לכולנו, וכנראה להועיל לנו גם בעתידנו המבטיח.

יום רביעי, 10 בפברואר 2021

יום האהבה - איך להימנע מהאכזבות הרומנטיות הקבועות

 


"כשאדם מאוהב, הוא תמיד מתחיל בכך שהוא מרמה את עצמו, ותמיד מסיים בכך שהוא מרמה אחרים. זה מה  שנקרא רומנטיקה." –
אוסקר ווילד

האם חיי האהבה שלך מתנהלים באושר ועושר עד עצם היום הזה?

אם הם כוללים זוגיות, התשובה כנראה שלילית. (אם הם לא כוללים זוגיות, לעומת זאת, התשובה ודאי שלילית.) יחסים תמיד כוללים תסכול, עצבים ואכזבות, למרות שאנחנו עושים את הכי טוב שאפשר עבור בני זוגנו. טוב, אולי לא תמיד את הכי טוב, אנחנו אנושיים בסך הכל. ועדיין, אנחנו עושים מעל ומעבר כדי להפוך את בני זוגנו למאושרים, אבל זה אף פעם לא עובד.

כפויי טובה שכמותם.

וזה לא שהם הופכים אותנו למאושרים. הם עושים איזשהו מאמץ, זה נכון, אבל לא את המאמצים הנכונים. הם היו כאלה אכפתיים כשהתאהבנו, אבל הם לא כאלה יותר. הם לא מקשיבים כמו שצריך. הם לא מבינים. והדבר הכי גרוע הוא, שעוד יש להם את החוצפה להתלונן עלינו, תארו לעצמכם!

ואנחנו בסך הכל רוצים את המינימום. באמת. רק להיות יכולים להיות איתם מי שאנחנו, ושתמיד יקבלו ויבינו אותנו. ולקבל את תמיכתם בפתרון הבעיות שלנו, כמובן, כדי שלא יהיו לנו בעיות יותר. ושתמיד ניהנה איתם ונהיה מאושרים.

זה יותר מדי לבקש?

ועדיין, נראה שאהובינו אף פעם לא יודעים מה אנחנו צריכים. לא פלא שאנחנו עוזבים הרבה פעמים את יקירינו המבטיחים-אבל-לא-מקיימים, ושגם כשאנחנו נשארים יחד יש לנו קשיים בלתי פוסקים.

בני זוגנו פשוט לא מצליחים לאהוב אותנו כמו שצריך.

מי אשם?

עמוק בסתר לבנו אנחנו מבינים שאהובינו לא תמיד אשמים. העובדה שהם מאשימים אותנו כל הזמן בכל דבר תורמת להבנה הזאת במידה מסוימת.

אנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים, לקבל את האמירה הרוחנית שככלל, אין אשמה ואין אשמים, רק הכרת תודה.

אבל זה באמת רעיון מרחיק לכת. אנחנו יכולים להעדיף להאשים את התרבות. כולנו גדלנו על סיפורים אשלייתיים על התאהבות אידיאליסטית. (הסיפורים אף פעם לא מתארים מה קורה אחרי שהחתונה הנוצצת מסתיימת. אפילו לפנטזיות יש גבולות.)

התמונה הפנימית שיש לנו על אהבה היא, לכן, ציורית למדי. כפי שמצהירה סדרת הטלוויזיה שנות הקסם,

"כל חיינו הצעירים אנחנו מחפשים מישהו לאהוב. מישהו שישלים אותנו. אנחנו בוחרים בני זוג ומחליפים בני זוג. אנחנו רוקדים לצלילי שברון לב ותקווה. וכל הזמן אנחנו תוהים אם איפשהו, איכשהו, יש מישהו מושלם שאולי מחפש אותנו."

אנחנו עשויים, לפעמים, כשאנחנו מתאהבים, להרגיש שמצאנו את המישהו המושלם שלנו, אבל לאחר מכן אנחנו לעתים רחוקות מרגישים שהשני השלים אותנו. (זה כנראה לטובה, כי אנחנו רוצים שתהיה לנו מוטיבציה להמשיך לצמוח ולגלות אוצרות חדשים.)

אנחנו כן יודעים שהיחסים של הורינו נראו שונים מבסיפורים, כמובן, והכילו הרבה יותר עלבונות וצעקות והרבה פחות תשוקה נצחית. אבל אנחנו מקווים לקבל את האהבה החלומית מהסיפורים, ולא את האהבה הנאבקת של הורינו.

אבל לא זה מה שאנחנו מקבלים.

אנחנו תמיד גומרים בסוף עם אהבה תובענית ומסובכת, שכוללת אי הבנות, כעסים ובדידות. אנחנו תמיד מקבלים את הגרסה הארצית.

אנחנו לא מקבלים את מה שרצינו.

אבל אולי אנחנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים.

מה אפשר לעשות עם האהבה הזאת?

כדי לקבל את הבאושר עד עצם היום הזה שלנו (בערך, אולי, איכשהו,) עלינו לעשות מהפך בחשיבה, ולראות יחסים מזווית אחרת לגמרי.

אהבה לא יכולה, למרבה הצער, להבטיח לנו אושר ללא תנאי וללא הפסקה.

היא יכולה, עם זאת, לעזור לנו לצמוח וללמוד להיות מאושרים יותר ויותר ללא הפסקה.

אהבה כן מאפשרת לנו להיות מאושרים. אבל אנחנו צריכים לעשות את העבודה.

בניגוד לסיפורים שנהגנו לצרוך, אם כך, מציאת האחד והיחיד שלנו והתחייבות זה לזה היא לא סוף הסיפור. זאת רק ההתחלה.

כי יחסים הם דרך נהדרת להכיר את עצמנו. כפי שאומר הפילוסוף ג'ידו קרישנמורטי,

"מה שמביא הבנה הוא אהבה...אהבה יוצרת רגישות, ופגיעות. מי שרגיש מסוגל להתחדש. ואז נוצרת אמת."

לא רק החלקים האינטימיים באהבה עוזרים, עם זאת. גם החלקים המנוכרים יכולים לעזור. אהובינו, למשל, לוחצים שוב ושוב על הכפתורים שמקפיצים אותנו, כך שאנחנו יכולים ללמוד דרכם מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו צריכים.

מעבר לכך, המחלוקות, העלבונות והכעסים שלנו הם לרוב החוויות שמלמדות אותנו הכי הרבה על עצמנו. אם אנחנו מבינים ששם מסתתרות האמיתות שלנו, אנחנו יכולים ללמוד בהתמדה מה משמח אותנו.

כך אנחנו יכולים להיות מאושרים יותר ויותר לאורך הזמן. זה יכול להיות תהליך מתמשך, מהפגישה הראשונה ועד שהמוות יפריד בינינו. זה דורש תשומת לב, חשיפה, וקבלה, שלוש מהגישות הקשות ביותר ליישום, אבל הן גם אלה שמאפשרות אינטימיות.

ללמוד איך להיות מאושרים, אם כך, זה גם האתגר של יחסים, וגם המתנה שלהם.

איך אנחנו יכולים להשתמש ביחסים שלנו כדי להיות מאושרים יותר?

כדי לחוות אושר בלתי נדלה, עלינו להבין מה הם הצרכים שלנו, ואז עלינו לענות על צרכינו המשמעותיים באופן מספק.

אבל קל יותר להגיד את זה מאשר לעשות.

שלב ראשון: זיהוי הצרכים החשובים שלנו

לדעת מה אנחנו צריכים נשמע קל, אבל בדרך כלל זה לא כך.

סיבה אחת היא שאנחנו רגילים להתעלם מרגשותינו ומצרכינו. לעתים קרובות אנחנו לא מזהים את הצרכים שלנו גם אם הם חובטים לנו בפנים (ותסמכו עליהם, זה מה שהם עושים.)

אני, למשל, פגשתי את אהבת חיי אחרי שקנה ושיפץ דירה במרכז העיר, עזבתי את הבית הכפרי הפסטורלי ששכרתי ועברתי לגור אתו. לא היה לי שום מושג כמה לכודה ארגיש בלי המרחבים. רק אחרי שכתבתי על הצורך שלנו בטבע את התזה שלי למ.א., ואת הרומן הראשון שלי, השגתי את הנחישות שנדרשה כדי להוציא את יקירי הנייח אל המרחב.

אבל הערפול שלנו הוא רק אחת מהבעיות כשאנחנו מנסים לזהות את צרכינו. הצרה הגדולה יותר היא הרגלנו לתת למדיה לקבוע עבורנו מה אנחנו רוצים. הדימויים הרעשניים שלה מסתירים מאיתנו מה אנחנו באמת רוצים וצריכים. המשאלה הכל-כך פופולרית לעשות הרבה כסף, למשל, היא לרוב לא שאיפה מקורית שלנו. היא בדרך כלל מכסה על הצרכים האמיתיים שלנו כמו הצורך בביטחון, בתחושת ערך עצמי, או בהכרה מצד אחרים.

אי לכך, בכל פעם שעומדת בפנינו בחירה, שאיפה, או הרגשה רעה, כדאי לנו למצוא מה הצורך שנמצא מתחתיה. אם אנחנו מתלבטים אם לקנות גלידה, למשל, עשוי להיות לנו צורך בניחומים, באכפתיות. אם אנחנו מקנאים בהורה אחר על הישג של הילד שלו, הצורך עשוי להיות צורך שלנו בהערכה. זיהוי הצורך הוא פתח למציאת מה שיענה עליו בצורה הטובה ביותר.

גם דרך ריבים, בהם אנחנו נוטים לצעוק על יקירינו מה חסר לנו בגללו, אפשר לברר ביעילות מה הם הצרכים שלנו. עם זאת רובנו רואים את הדרך הזאת כפחות נעימה.

זיהוי הצרכים האמיתיים שלנו, ומציאת הדרכים לענות עליהם היטב (רמז: עשיית כסף היא לא אחת מהן בדרך כלל) יכולים לגרום לנו שלווה ואושר.

זיהוי, אם כך, הוא הצעד הראשון.

שלב שני: להגיד אחד לשני מה אנחנו צריכים

גם הצעד הזה הוא לא ממש פיקניק.

הדרך המומלצת לחלוק אחד עם השני את צרכינו היא על ידי שיחה על רגשותינו ותוכניותינו לפחות פעם ביום. שיתוף של השאיפות והקשיים שלנו מאפשר לנו לגלות מה נמצא מאחוריהם.

קלי קלות, לא?

האמת, לא ממש.

הרבה מהצרכים שלנו לא רק בלתי-ניתנים-לזיהוי, או מביכים, אלא גם גורמים לנו להיראות נזקקים, חס וחלילה. לחלוק אותם עם אחרים זה פשוט מבעית.

זה דורש הרבה אמון.

לא כל זוג השיג את האמון הזה, אבל כל זוג צריך לנסות להגיע אליו. כי כמו שכתב השחקן הרולד לויד,

"אם היתה יכולה להיות לי רק מילה אחת לאהבה – זאת היתה הבנה.

אהבה מחייבת תמיד לראות את האחר, וככל שהדבר מוזר, אהבה היא הדבר היחיד בעולם המאפשר לך לראות את טובת האחר."

הציפייה שמרגע שהתאהבנו תמיד נראה את טובת האחר נשמעת קצת מרחיקת לכת, אבל אנחנו בהחלט יכולים לנסות.

אבל יש סיבות נוספות לכך שאנחנו לא חולקים את צרכינו אחד עם השני. ברוב הזוגות, כפי שמתארת מורת הזוגיות סמדר מילר, יש את האחד שיודע מה הוא רוצה בכל רגע נתון, ואת השני שפשוט "זורם בסבבה". (אם יש לך זוגיות, אפשר לבדוק מי מביניכם זה שמציע את התוכניות, האוכל, הבילויים, וכל השאר. אם יש כאן דפוס, כנראה עלית על זה.)

דרך ההתנהלות החד-צדדית הזאת אכן שקטה ומהירה, ושני הצדדים נראים מרוצים, אבל יש לה מחיר מפתיע. הצד היוזם בדרך כלל ממורמר על זה שכל האחריות נופלת עליו. הצד הנענה ממורמר כי הרצונות שלו לא נחשבים. כל צד, באופן בלתי נמנע, מרגיש בודד ומאשים את השני.

אז ככל שזה קשה, עדיף לנו ללמוד לשתף פעולה ולא לרמוס אחד מאיתנו (בדרך כלל את זה שחרד מריבים או מנטישה יותר מהשני). כי כפי שאמר מרטין לותר קינג,

"אהבה היא רצון טוב יצירתי ומבין כלפי כל אדם. היא הסירוב להכניע איזשהו אדם."

אחרי שזיהינו את צרכינו ושיתפנו אותם, עלינו למצוא דרכים לענות עליהם.

באופן לא מפתיע, גם הצעד הזה הוא לא קל.

למרבה המזל, הוא נעשה קל יותר עם הזמן.

שלב שלישי: למצוא איך למלא את הצרכים שלנו

אם תפקיד הזיהוי והביטוי של הצרכים נמצא בראש ובראשונה בידי מי שמרגיש אותם, התפקיד של מציאת פתרונות מספקים עבור שני הצדדים מוטל על שני הצדדים.

העיקרון הזה אולי נשמע קצת כמו חוזה, אבל במציאות, לשמחתנו, ההרגשה הרבה יותר מלבבת. חקירת הצרכים שלנו היא מרתקת. היכרות מעמיקה יותר עם אהובינו נוגעת ללב ומקרבת בינינו. הניסיון לעזור ליקירינו להיות מרוצים ומאושרים יכול להיות מרגש.

עכשיו הזמן, אם כך, לקרוא לעזרתנו את תושייתנו, יצירתיותנו, ואולי גם חוש ההומור שלנו. כולנו יחד יכולים לשבת ולמצוא את הדרכים הטובות ביותר לספק את צרכינו.

לאחר מכן, אנחנו יכולים לנסות את הפתרונות שלנו, להיכשל, להתלונן, להעלות רעיונות חדשים, ולוודא שאף אחד לא מוותר על יותר מדי.

שכל הצרכים המשמעותיים שלנו נענים.

שאנחנו באמת מרוצים.

וכדרך אגב, בזמן שאנחנו מזהים ומשתפים ופותרים ומשנים, הכרת התודה שלנו אחד לשני, והאהבה שלנו, צומחות והולכות.

יצירת האושר שלנו, עד עצם היום הזה ועד בכלל

מתן תשומת לב למשאלות ולצרכים שלנו, הקשבה, מחשבה, התנסות משותפת, כל זה יכול באמת להיות מאתגר.

אבל זה יכול גם להיות נפלא.

למידה ביחד, צמיחה ביחד, יכולות לשפר את חייו של כל אחד מאיתנו.

אבל מעבר לכך, הן יכולות גם לחבר בינינו.

אז כדאי לנו ללמוד לזהות את הצרכים שלנו, לבטא אותם, לכבד אותם, ולעשות כמיטב יכולתנו לענות עליהם. כי מילוי הצרכים המשמעותיים של כל אחד מאיתנו היא הדרך היחידה בה שנינו יכולים להיות מאושרים.

זאת הדרך היחידה לאהוב לתמיד.

אז גם אם מציאת פתרונות לוקחת זמן (אהבה תובעת כל-כך הרבה זמן!) ודורשת חשיבה (בימינו לא מקובל לחשוב מחוץ לעבודה, אם בכלל,) עדיין, כדאי לנו לעשות את המאמץ.

כדאי לנו לדבר אחד עם השני בקביעות על רגשותינו.

כדאי לנו לבחון לעומק את קשיינו ואת בחירותינו.

לזהות צורך אחד בכל פעם.

למצוא פתרון אחד בכל פעם.

החל מעכשיו.

יום רביעי, 13 בינואר 2021

הנפילה של האמנות מפילה את כולנו – איך נוכל לקום?

 "אמנות חיונית כדי שאנשים יוכלו להבין ולשנות את העולם. אבל היא חיונית גם בזכות הקסם הטבוע בה." – ארנסט פישר


היית רוצה שחייך ישתפרו עם הזמן?

זאת שאלה מגוחכת, כי כולנו רוצים להתקדם. אף אחד לא רוצה שהכיתוב על המצבה שלו יהיה "האדם הזה התקיים למשך זמן מה ולא עשה שום שינוי, לא יצר שום קשר, ואף אחד לא מבחין בחסרונו." כולנו רוצים לצמוח, להתגבר על המכשולים העומדים בפנינו, לגעת בחיים של אחרים, להיות משמעותיים.

כולנו רוצים ליצור שינוי.

כולנו רוצים שסיפור חיינו יהיה סיפור משמעותי. מסע גיבור עם השתנות ועם הישגים.

אבל הרבה פעמים אנחנו לא יודעים איך לנווט את סיפורי חיינו.

כאן האמנות נכנסת לתמונה.