יום שני, 30 בדצמבר 2019

איך להפוך כל רגש מעיק לשלווה בקלי קלות

אם היית עושה רק החלטה אחת לכבוד השנה האזרחית החדשה – שליטה בשינוי רגשותיך צריכה בלי ספק להיות ההחלטה האחת הזאת! 
כל תחילת שנה אנחנו מקבלים בתמימות החלטות שישפרו את חיינו ויהפכו אותנו למאושרים יותר. למרבה הצער, אנחנו נוטים לעשות את המאמץ בכיוון לגמרי לא נכון. אנחנו מנסים בעמל רב לשנות את העולם הסובב אותנו, וזה לא רק קשה מאד, אלא לעתים קרובות גם לא תלוי בנו. דרך טובה יותר תהיה ללמוד לשנות בקלות את העולם הפנימי שלנו, וכך להיות מייד מאושרים יותר.
הנה הדרכים היעילות ביותר שמצאתי לשינוי של כל רגש בלתי רצוי. ישיבה של שלוש שעות במדיטציה כל יום, למשל, יכולה להיות מועילה מאד, אבל היא לא בשבילי. אני, מסיבה בלתי מובנת כלשהי, תמיד העדפתי את השיטות הקלות יותר.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

למה לעולם לא נשיג את מה שנרצה בלי גישת Win-Win

"תחרות הוכחה כשימושית עד לנקודה מסוימת ולא מעבר אליה, אבל שתוף-פעולה, שהוא הדבר אליו עלינו לשאוף, מתחיל במקום בו התחרות נכשלת." – פרנקלין ד. רוזוולט, הנשיא שהוציא את ארה"ב ממשבר הרעב.

היית רוצה לחיות בשלום עם כולם?
בעמקי לבנו, כולנו רוצים לחיות בעולם הרמוני ושטוף-שמש, בו נוכל כולנו לקבל מה שנרצה ללא צורך בתחרות ובמאבקים בינינו, ואם אפשר גם בתוספת שלום עולמי. עם זאת, רבים מאיתנו חונכו שעולם של שלום הוא רק חלום שלא יכול להתממש. למדנו שהעולם שלנו הוא עולם אכזר, בו אדם לאדם זאב, רק החזקים שורדים, ועוד כהנה וכהנה אמיתות מחממות-לב שאיננו מטילים בהן ספק.
באופן מקרי, ככל שהפכנו להיות חשדניים יותר, כך חווינו יותר בוגדנות סביבנו.
מסכנים שכמותנו.
אבל האם זאת הדרך היחידה לחיות?
לא בהכרח.

יום חמישי, 28 בנובמבר 2019

איזה שיעורים אנחנו מלמדים את ילדינו – והעשירים לא מלמדים

"כסף, לעתים קרובות, עולה יותר מדי." רלף וולדו אמרסון

היית רוצה להיות עשיר?
כולנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, שחלומותיהם יתגשמו, ושעל הדרך יגשימו גם כמה מהחלומות שלנו. עם זאת, אנחנו חוששים שלא נוכל לתת להם את נקודת ההתחלה הטובה ביותר, לה הם זכאים מתוקף היותם צאצאינו.
להפוך בהקדם למיליונרים נראית הדרך המומלצת ביותר כדי לתת את הטוב ביותר לילדינו. זו הסיבה לכך שהמדיה מתפוצצת מרוב מאמרים, סרטונים וספרים המסבירים לנו איך להיות עשירים. כל שאדם נדרש לעשות כדי להתעשר, ככל הנראה, זה להתעורר כל בוקר בחמש, לעבוד כל היום שמונה ימים בשבוע, ולמלא את הזמנים הפנויים של נהיגה או שינה בלמידת פעילויות פרודוקטיביות שעשויות להתגלות כשימושיות באחד הימים. אנחנו צורכים את ההדרכות האלה בהמוניהן, כי מי לא ישמח להפוך לעבד למען ילדיו היקרים?
למרבה הצער, לגישה זו יש חיסרון זניח ממנו אנחנו נוטים להתעלם: היא הופכת אותנו מהורים לכספומטים, ובמידה שאנחנו רצים אחרי הכסף מספיק רחוק, היא מותירה את ילדינו יתומים.

יום ראשון, 10 בנובמבר 2019

למה אנשים אכפתיים הם אנשים מצליחים ומאושרים יותר

"לב פתוח הוא ראש פתוח," הדלאי למה

היית רוצה תמיד להרגיש אהבה?
כולנו רוצים להיות מוקפים תמיד בבני אדם שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו, להפוך את בני משפחתנו ואת חברינו למאושרים, ובאופן כללי להציל את האנושות ואת העולם. עם זאת, אנחנו חוששים שבדרך נאבד את עצמנו. החשש הזה הוא עוד שום דבר לעומת הפחד שאם נהיה נדיבים מדי האחרים ינצלו אותנו וייקחו מאיתנו את כספנו וזמננו. החרדה הגדולה ביותר היא כמובן מהסיכון הגדול ביותר, כלומר שנהיה פראיירים, אלוהים ישמור.
אלא שמסתבר שהניסיונות להגן על עצמנו מזיקים לנו יותר משהם מועילים. אנשים נדיבים ונותני אמון, כך מוכיחים המחקרים, הם אנשים מצליחים יותר.
ולא רק זה, אלא שהם גם אנשים מאושרים יותר.
כולנו יכולים ללמוד להיות מצליחים ומאושרים כמותם, אם נבין למה עדיף לנו להיות אמפתיים, איך כדאי לנו לשמור על עצמנו (רמז- אנשים תוקפניים הכי קל לנצל), ואיך נוכל לעשות את הבחירות הטובות ביותר.
נתחיל עם הסיבה להרבה מהבחירות הגרועות שאנחנו עושים.
המוצא המיושן של הגישה התחרותית שלנו
בכל אחד מאיתנו קיים הצורך לדאוג לעצמנו גם על חשבון אחרים. הבעיה היא שהצורך התחרותי ההישרדותי הזה שלנו בא לידי ביטוי  גם כשאין עלינו שום איום ממשי, ולמרבה הצער הוא נתמך על ידי כוח ענק.
למרבה השמחה, הצורך לדאוג לאחרים ולשתף פעולה נתמך על ידי כוח לא פחות עצום.
שני כוחות סותרים אלה נמצאים בתוכנו, כשני חלקים של המוח שלנו. לכולנו יש את גזע המוח הפרימיטיבי, ואת המוח האנליטי, החדש והגדול יותר. אפילו לאנשים חסרי המוח ביותר שאנחנו מכירים יש את שני המוחות האלה, גם אם הם לא בהכרח משתמשים בהם לעתים קרובות.
המוח הישן שלנו, המוח הזוחלי, מתעניין רק בהישרדות, באוכל ובהתרבות. כולנו מכירים את הטיפוס. עלינו להודות למוח הזה על כך שהוא דואג לנשימה שלנו, לקצב הלב, ובאופן כללי דואג לכך שנישאר בחיים. כשאנחנו פוחדים, עייפים, רעבים או לחוצים, המוח שלנו מבין שאנחנו בסכנה, והמוח הזוחלי מקבל אוטומטית את הפיקוד ומפעיל אותנו בתגובת הילחם-או-ברח.
התגובה הזאת עובדת מעולה כשעלינו לברוח מפני אריה, אבל לא כל כך מעולה כשעלינו להגיב לבן זוגנו הכועס. רבים מאיתנו התנסו בתגובה אוטומטית של הילחם-או-ברח כשבן זוגם המעוצבן דרש יותר התחשבות, למשל, ותוצאת המלחמה או הבריחה הזאת משום מה רק הסלימה את המצב.
לצערנו אריות לא כל כך נפוצים בימינו, בעוד סכנות מדומות כמו ריבים ביתיים נפוצות מאד. לכן ברוב המקרים, כגון עימותים עם בני משפחתנו, עמיתינו, נהגים אחרים או יריבים בפייסבוק, ההחלטות הקיצוניות של המוח הפרימיטיבי לא מועילות לנו.
החולשה של הגישה התחרותית שלנו
לרוע המזל, קל מאד להלחיץ או להפחיד אותנו כך שנעביר אוטומטית את השליטה למוח הזוחלי ההישרדותי שלנו. מאז לידתנו מלמדים אותנו מטפלינו כמיטב התרבות, תוך שימוש בלעדי במשחקים מלחיצים ותחרותיים, שההצלחה שלנו חייבת לבוא על חשבונם של אחרים. כך יכולים מורינו האוהבים להשתמש בתחרותיות כדי לתמרן אותנו לעשות מה שהם רוצים שנעשה.
בהמשך, כשאנחנו כבר מתוכנתים להתחרות, אנחנו הופכים לחיילי-משחק מצוינים בידיו של כל מי שיודע איך ללחוץ על כפתורי ההפחדה שלנו. בתי-ספר, מקומות עבודה, מפרסמים ופוליטיקאים משתמשים בתחרותיות וביריבות כדי לתמרן אותנו. בכל העולם ישנם פוליטיקאים, בלי להזכיר שמות, שבונים את ההון הפוליטי שלהם על ידי הפצת פחד ושנאה. אם, על הדרך, זה גורם לאלימות ולמלחמות, זאת וודאי לא אשמתם. הם לא עשו דבר מלבד גרוי יעיל של המוח הזוחלי החושש של מאזיניהם.
עם זאת, אנחנו לא לא רובוטים, ויש לנו בחירה אם לפנות אל המוח הזוחלי המפוחד והתוקפני שלנו או לא. הבחירה הזאת נובעת מכך שהמוח הפרימיטיבי הוא לא המוח היחיד שיש לנו. יש לנו גם מוח חדש, שחושב באופן אחר לחלוטין.
המוח החדש שלנו הוא זה שאחראי על מצפוניות ועל שיקול דעת. כפי שאפשר לראות לפי הנושאים הכבדים עליהם הוא מופקד, זהו המוח הבוגר יותר. ואכן, המחקר מוכיח שהוא מקבל החלטות טובות יותר, אם אנחנו עושים את המאמץ של השימוש בו.
המקור החדש של גישת שתוף הפעולה שלנו
המוח החדש שלנו התפתח אחרי עידן הזוחלים, כשהיצורים חמי-הדם החדשים, העופות והיונקים, לא יכלו עוד להטיל ביצים ולהפקיר אותן לגורלן בדם קר. היה על היצורים החמימים החדשים האלה לטפל בצאצאיהם ללא הפוגה. כפי שכל הורה חם-מזג יודע, גידול צאצאים הוא בלתי נסבל בטירוף. קדמונינו היו צריכים לפתח כוח עצום לקשור את ההורים אל צאציהם המתישים.
והם עשו זאת. הם יצרו את אחד הכוחות החזקים ביותר ביקום.
הוא נקרא אהבה.
חלקם, כולל אותנו, המשיכו צעד נוסף קדימה ופיתחו קבוצות שלמות שחבריהן תומכים אלה באלה. מוחנו המתפתח למד את מה שהזוחלים לא יודעים:
שלהיות לבד זה רע, ולהיות ביחד זה טוב.
או, במילותיו הקצת יותר חכמות של הדלאי למה,
            "רק פיתוח של חמלה והבנה לאחרים יכולים להביא לנו את השלווה ואת האושר שאנחנו מחפשים."
המוח החדש שלנו יודע זאת לעומק, פיזית.
למעשה, הוא כולל בתוכו אזור של נוירונים, שנקראים נוירוני מראה, שתפקידם לשקף תחושות של יצורים אחרים סביבנו וליצור בנו הזדהות כלפיהם. זו הסיבה לכך שסיפורים של אנשים אחרים, אפילו בסרטים ובספרים, נוגעים כך בלבנו. (או, למעשה, במוחנו).
זו הסיבה לכך שסבל קשה של אדם אחר לידנו גורם לנו טראומה כמו סבל שלנו עצמנו. זאת גם הסיבה לכך שעבור העצמי הפנימי שלנו, להיטיב עם אדם אחר זה למעשה להיטיב עם עצמנו, ולפגוע באדם אחר זה לפגוע בעצמנו. כשאנחנו קשובים לרגשותינו, אנחנו יכולים להרגיש כמה עמוק ההזדהות הזאת משפיעה עלינו.
לכן התנהגות אכפתית היא ההתנהגות היחידה שבאמת מיטיבה אתנו. כאשר אנחנו מתחרים או עושים פעולה שלכאורה מיטיבה אתנו בזמן שהיא פוגעת באחרים, המוח שלנו בעצם תופש את עצמו כנפגע. אנחנו יכולים להתעלם מהרגשות האלה, אבל הם עדיין שם. בטווח הארוך אנחנו ממשיכים, במקום כלשהו בלבנו (ובמוחנו), לקחת את הכאב של האחר איתנו. התנהגות פוגענית לאחרים היא תמיד פוגענית גם כלפינו.
מצד שני, התנהגות מיטיבה לאחרים היא תמיד מיטיבה גם כלפינו. לכן, זאת תמיד ההתנהגות העדיפה עבורנו.
שני חלקי המוח האלה, המוח הזוחלי והמוח החדש, הם שניהם שלנו, ועם מודעות לחשיבה שלהם אנחנו יכולים לבחור את מי להפעיל וכך לקבל החלטות טובות יותר.
כשמישהו כועס עלינו או עוקף אותנו, למשל, כשיועצת היופי מסבירה לנו שהנקבוביות שלנו איומות, או כשאנחנו רואים חדשות או נאומים, אנחנו יכולים להבהיר למוחות הזוחלים שלנו שאנחנו לא בסכנת חיים מיידית ולהרגיע אותם.
כך נחזיר את השליטה אל המוחות החדשים החכמים שלנו, וניתן להם לקבל את ההחלטות.
החלטות שייטיבו איתנו ועם אחרים.
החוזק של שתוף הפעולה שלנו
אנשים שאכפת להם מאחרים, אנשים שמיטיבים עם אחרים, הם אנשים מאושרים ומצליחים יותר.
המחקרים מוכיחים את זה.
וגם המוח שלנו יודע את זה.
אפשר לסמוך עליו, אם רק ניקח את הזמן ונקשיב לו.
כולנו יכולים להיות מאושרים ומצליחים יותר על ידי שימוש נכון במוח שלנו.
על ידי כך שנמנע מלקבל החלטות כאשר אנחנו עייפים, לחוצים, רעבים או דואגים.
על ידי כך שניזהר ונתרחק מאנשים ומוסדות שמנסים לעורר בנו תחושות של פחד, שנאה, חוסר ביטחון, תחרות ויריבות.
על ידי כך שנזכור שלנו, ולאחרים, טוב יותר כאשר אנחנו דואגים אחד לשני ומשתפים פעולה.
על ידי כך שננסה להיטיב עם עצמנו דרך כך שנדאג גם לאחרים וניטיב אתם.
בבית.
בעבודה.
במדינה.
בעולם.
החל מעכשיו.



אם אהבת את הפוסט אפשר להשאיר כתובת מייל (למעלה מימין) ולקבל הודעה כל חודש כשפוסט חדש שלי עולה ☺

יום שני, 7 באוקטובר 2019

איך להשתמש בסטריאוטיפים המלחמתיים שלנו כדי ליצור שלום

"עלינו ללמוד לחיות יחד כאחים, או שנמות יחד כטיפשים." מרטין לותר קינג ג'וניור

האם יש לך דעות קדומות?
כולנו רוצים לחיות בשלום בעולם מאוחד, בו כל האנשים שווים. אנחנו רוצים עולם של אהבה, בלי שום שנאה ודיכוי, ואנחנו מאמינים שהיינו יכולים להגיע לעולם כזה אם לא היו האחרים. האנשים הזדוניים האלה, שהורסים הכל לכולם. האנשים שאנחנו שונאים ומתעבים, ובצדק!
כולנו נוטים להאמין ש"אנחנו" תמיד טובים, בעוד "הם" תמיד רעים.
אבל כדאי שנבחן את האמונה הנוחה הזאת, כי רק על ידי שינוי שלה נוכל למצוא בתוכנו שלום.
למה אנחנו בטיפשותנו מפרידים
אנחנו נוהגים לאבד במקצת את עשתונותינו כשאנחנו מנסים לאמוד "אותנו" ו"אותם". אני, למשל, בהיותי חובבת טבע העושה מאמצים גדולים להגן על הסביבה, מאמינה בלהט שהתיעוב שלי כלפי הטייקונים ההרסניים הוא מוצדק. למרות שמעולם לא פגשתי אף אחד מהם באופן אישי, אני יודעת שהם כולם חבורת אגואיסטים חמדניים וחסרי רחמים. עצם הרעיון של ניהול משא ומתן עם אנשים נחותים אלה נראה לא רק חסר תועלת אלא פשוט מביש.
אבל ההרגל האינסטינקטיבי שלנו לחלק את העולם ל"אנחנו" הטובים ול"הם" הרעים הוא למעשה הזייה אינפנטילית. לא רק בגלל ש"אנחנו" בדרך כלל לא יותר טובים מ"הם", אלא בגלל שבמציאות אין באמת "אנחנו" ו"הם".
הפרדת אנשים לקבוצות שונות היא, למעשה, דמיונית.
למה הפרדה היא טיפשית
חלוקת אנשים לקבוצות יכולה או להיות שרירותית, או להתבסס על קריטריון מפריד, כמו צבע עור, התנהגות, או אל מועדף. לפעמים הקריטריון הזה הוא אוסף תכונות עטופות יפה ביחד, כמו איברים בגוף נשי. בכל מקרה, הפרדה דורשת מאיתנו להתמקד בקריטריון מוגבל אחד ולהתעלם מהתמונה המלאה.
להתעלם מהמציאות זה נוח, אף אחד לא יתווכח עם זה, אבל זה לא אמיתי. האמת היא שכל אדם הוא יצור מורכב ביותר. כל אדם מכיל המוני קריטריונים, ואינסוף תכונות ומעלות חמקמקות ובלתי ניתנות למדידה (בנוסף לנשמה, ככל הנראה.)
אף יצור אנושי לא יכול בנוחות להיות רק מעצב עוגות, ביסקסואל, ימני, או זמר-נשמה-חובבן. לכל אחד מאיתנו יש קריטריונים כאלה, ורבים רבים אחרים, לרוב סותרים. איזה קריטריון יקבע, למשל, איזה הורה אדם יהיה? איזה חבר? איזה אויב? אנחנו לא יכולים לקטלג אנשים בשלמותם. לא רק שאנחנו, בני האדם, מסובכים מדי, אנחנו גם משתנים כל הזמן.
הניסיון להפריד אנשים לקבוצות הוא הרסני כי הוא מתייחס אלינו כאילו היו לנו רק קומץ מאפיינים, כאילו לא היינו בני אדם אלא חפצים. וכפי שהסופר טרי פראצ'ט מציין,
            "רשעות מתחילה כשאתה מתחיל להתייחס אל אנשים כאל חפצים."
למה אנחנו מוסיפים בטיפשות חטא על פשע
מעבר לכך, אנחנו, בני האדם, אף פעם לא רואים קבוצות כמופרדות רק לפי הקריטריון המקורי. אנחנו תמיד מצרפים לקבוצות מגוון תכונות ומגרעות דמיוניים. בני-נוער, למשל, הם חסרי הגיון, מפונקים, חצופים, ויש להם טעם גרוע במוזיקה. תשאלו כל דור והוא יספר לכם באריכות כמה כפויי טובה ילדיו גדלו להיות, למרות שהם חונכו כה יפה, ולאיזה רעש בלתי נסבל הם קוראים מוזיקה.
כל הטייקונים, למשל, הם אנוכיים, יהירים, רודפי בצע ומרושעים. כל אחד יודע את זה.
חלוקה לקבוצות תמיד הולכת יד ביד עם סטריאוטיפים.
אי אפשר להכחיש שחשיבה סטריאוטיפית עושה את החיים לפשוטים מאד. אנחנו לא צריכים לטרוח עם מורכבות או עם הבלתי ידוע. תנו לנו אדם ונגיד לכם לפי המראה שלו לאיזו קבוצה הוא שייך, ומה הם ההרגלים, הרצונות והדעות שלו בכל נושא. אנחנו לא צריכים אפילו לשאול אותו או לברר שום דבר. יותר קל מזה לא יכול להיות.
סטריאוטיפים זה הכי קל.
קל מדי.
ההפרדה הפנימית שלנו
חלוקה לקבוצות יכולה לנבוע גם מהגדרה עצמית. אנשים יכולים לקטלג את עצמם על ידי בחירה בתפישת עולם משותפת, למשל. אלא שבדרך כלל אפילו אז הם לא יראו את הנושאים הרלוונטיים עין בעין.
עשויות להיות לך דעות מוצקות מאד לגבי הדרישות הכרוכות בלהיות פמיניסטית, למשל, אבל רוב הסיכויים הם שהפמיניסטית בדירה שליד חושבת אחרת, ולפמיניסטית ביבשת שליד יש דעות אחרות לחלוטין. ועדיין לא דיברנו על דתות, בהן הקונפליקטים לעיתים קרובות הם לא רק בין זרמים ומאמינים שונים, אלא גם בתוך אותו אדם עצמו. והם משתנים ללא הפסקה.
אנחנו, בני האנוש, כולנו מורכבים להפליא, עם אינספור נטיות, העדפות ותכונות בלתי יציבות.
להיות כאלה מסובכים זה לגמרי לא קל. בכל אחד מאיתנו יש, חבוי בפנים, משהו מהילד ומשהו מהזקן, משהו מהצייתן ומשהו מהמורד, משהו גברי ומשהו נשי.
בתוך כל אחד מאיתנו יש כל זוג תכונות הפוכות שניתן להעלות על הדעת.
בכולנו יש את הכל.
גרוע מכך, בכל אחד מאיתנו יש משהו מהימני ומשהו מהשמאלני, למרות שאנחנו לרוב לא מודים בכך אפילו בפני עצמנו.
אם נבחן את עצמנו מקרוב, נמצא בתוכנו את כל הסטריאוטיפים שאנחנו משליכים על קבוצות אחרות, כולל הקבוצות כלפיהן אנחנו חשים פחד ושנאה.
מחריד, לא?
בהחלט. ועם זאת, המורכבות הזאת היא גם נפלאה.
למה איחוד חכם יותר
הבנת הכוליות שלנו יכולה לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר.
האבחנה לפיה הסטריאוטיפים שלנו על אחרים הם בעצם מראות של מה שאנחנו לא רוצים לראות בפנים, מאפשרת לנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, ולהתמודד עם תכונותינו הפחות רצויות. האגרסיביות שלנו. הקנאה שלנו. הטעם הגרוע שלנו בבגדים – או החשש שלנו מלהיחשב לא מספיקים.
עם זאת, המשמעות של השלמות הזאת היא גם שאף פעם אין לנו רק תכונות רעות באיזשהו תחום. תמיד יהיו לנו גם התכונות הטובות ההפוכות. ואנחנו חופשיים לבחור לפי איזה מהן לפעול.
כשנסתכל פנימה, אולי אפילו נמצא שמה שנראה כרע הוא לא בהכרח רע, ושלמעשה אנחנו זקוקים לאיזון בין תכונותינו ההפוכות.
כשאני מסתכלת על הטייקונים ורואה את האינטרסנטיות שלהם, למשל, אני יכולה לחפש את האנוכיות המושמצת שלי עצמי. אני יכולה לראות שהיא מאזנת את האלטרואיזם שלי ומגבילה את נטייתי להקריב יותר מדי. בשלב הזה אני יכולה מתוך תודה להפסיק לכעוס כל כך על הטייקונים, ולהתנגד לנזקים האקולוגיים שהם גורמים באופן שקול וענייני.
האיחוד החיצוני שלנו
אחרי שקיבלנו את עצמיותנו המביכה, ואהבנו אותה, לקבל אחרים זה קלי קלות. כשאנחנו מבינים שכולנו שלמים, אנחנו יכולים לראות שאחרים הם גם הכל – בדיוק כמונו.
אכן, אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני אינדיבידואלים הפועלים בהתאם לתוקפנות ולייאוש שלהם. אבל עלינו גם להפסיק לשנוא קבוצות דמיוניות, ולהתחיל במקום זאת לקבל את אנשיהן המורכבים.
קבלה מלאה הן של עצמנו והן של אחרים מאפשרת לנו להשיג שלום פנימי. ואנחנו יכולים להגיע לשלום בלתי מושג זה רק על ידי בחינת הטינות שאנחנו נושאים, פעולה הרבה יותר קל מאשר מדיטציה.
להיות מורכב, אם כך, זה אמנם לא קל, אבל זה הרבה יותר מציאותי, והרבה יותר עוצמתי.
החופש שבאיחוד
בדיקת הדעות הקדומות והטינות שלנו כדי להבין את השלמות שלנו יכולה להיות משנת חיים.
השלמות שלנו היא משאב עצום. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים למרבה הפלא להיות כל מה שאנחנו רוצים להיות. למעשה, אנחנו כבר מה שאנחנו רוצים להיות, באיזשהו מקום בתוכנו. אנחנו לא צריכים לשנות את עצמנו. אנחנו לא צריכים לחקות מישהו אחר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתמקד בחלק הזה בתוכנו שהוא כבר מה שאנחנו שואפים להיות, ללמוד אותו, לטפח אותו, ולחיות אותו במלואו.
השלמות שלנו מאפשרת לנו גם להתייחס לכל נושא לא דרך זווית ראיה קבוצתית צרה, אלא במלואו, מכמה נקודות מבט פנימיות. כך אנחנו יכולים להפתיע את עצמנו ולבחון את בעיותינו באופן לא קונוונציונלי. אנחנו יכולים להגיע לפתרונות טובים יותר, מעמיקים יותר.
הכלת הכל בתוכנו יכולה, לכן, לשחרר אותנו להיות בשלום עם כל דבר ועם כל אחד.
על ידי קבלה מלאה של האחרים, ושל עצמנו, כפי שאנחנו למזלנו.
קונפליקט חיצוני אחד בכל פעם.
קונפליקט פנימי אחד בכל פעם.
החל מעכשיו.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2019

הדרך לגן עדן עוברת דרך ספקנות


האם אפשר להגיע לאושר מוחלט?
רובנו, למרבה הצער, לא מאמינים באושר. אנחנו מייחלים להיות שמחים כמו מרי פופינס, ולפרוץ כמוה בשירה מדי פעם בלי שום סיבה נראית לעין. עם זאת, רובנו מאמינים שאף אחד לא יכול להיות כל כך שמח. אפילו לא אנגלים. בטח לא אנחנו.
אולי זה קשור לכך שגדלנו על האמונה שגן-עדן הוא לא על הארץ, אלא הרחק הרחק מכאן. נקודת פתיחה די מייאשת.
אני, למשל, נהגתי להאמין באומללות מעמקי לבי המתכווץ. נהגתי לחיות בצייתנות על פי התפישות של קבוצה שלמה של הורים, מורים, שכנים ועוברי אורח. במאמציי להפוך למה שהם תפשו כאידיאל, התעלמתי בהתלהבות מהדיכאון שלי.
אבל החיים עמדו להשתנות מקצה לקצה.
מה קורה כשאנחנו מצייתים
זה התחיל כשהלכתי בעקבות חלומי השגוי, ונעשיתי מחנכת בתיכון הגרוע ביותר בעיר. זה היה לגמרי באשמתי, כי לא הצלחתי לחלום על עושר ופרסום כפי שאדם נורמלי צריך לעשות. במקום זאת, היה לי דחף בלתי מעשי לעשות שינוי.
לימדתי את תלמידי האהובים לחקור, ולקחתי אותם לספריה הלאומית, בפעם הראשונה בחייהם. הכניסה למקדש הידע ריגשה אותם עמוקות, ולכן בשבועות הבאים הם כתבו בעמל רב מחקרים מעמיקים. חלקם אפילו התרחקו מסמים למען מטרה מפתיעה זו.
ואז קיבלנו מכתב נזיפה מהספריה על הרעש שהקמנו. מוזיאונים ומוסדות חינוכיים אחרים גם הם לא אהבו את בני הנוער מרחיבי-האופקים שלי. הפכנו להיות הכתה הנזופה ביותר בעיר.
בשבילי, עדיין ילדה-טובה-ירושלים, להיות מוקעת על כך שעשיתי במאמצים רבים את הדבר הנכון היה מערער. ואחר-כך מרתיח.
זעם היה קריאת השכמה מעולה שגרמה לי לבחון ביסודיות את אמונתי ברשויות. לעזאזל איתם, התעצבנתי. מי הם שיגידו לי לסגור את התלמידים שלי בבתי-הספר המקופחים שלהם? מי בכלל יכול להגיד לי מה נכון לעשות? אני לא אציית יותר כשאיזה אידיוט ינסה למנוע ממני להגשים חלום! אף פעם!
ואכן, אף פעם לא צייתתי.
מה קורה כשאנחנו לא מצייתים
מרדנותי חוללה פלאים.
הציונים של תלמידיי בבגרויות, למשל, היו בין הגבוהים בכל העיר. בני הנוער האלה, שכל חייהם נכשלו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם. ומאז ואילך הם ראו את עצמם אחרת. הם ידעו שהם יכולים.
אני, במהלך העשורים הבאים, מצאתי את עצמי מתנהגת בדרכים חריגות מזעזעות נוספות. במקום להעריץ כסף, למשל, עזבתי בכפירתיות קריירת הי-טק משתלמת כדי לגדל בצניעות את ילדיי וליהנות מחיים ביתיים-גינתיים. ואז לקחתי את ילדיי ואביהם להודו הרחוקה והמסוכנת למשך חודשים. בהמשך לחוסר האחריות שלי, הוצאתי את בני ממערכת החינוך הנערצת שלנו. לבסוף, עודדתי את אישי-שיחיה לעזוב את משרתו היוקרתית ולהפוך לצלם, דהיינו אמן, אלוהים ישמור.
למרות שעשיתי כל צעד מהפכני כזה לפי הספר, כלומר בעקבות משבר, פעלתי בדרך שהאנשים סביבי ראו כשערורייתית. אפילו לא מרדתי מסיבות טובות, אם תשאלו את דעת הציבור, כי עשיתי הכל רק כדי להפוך אותנו לשמחים יותר – מניע בלתי מספק לכל הדעות. כפי שאמרה אמה של הסופרת ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"
מה קורה כשאף אחד לא מציית
רובנו רוצים להיות מאושרים כמו מרי פופינס, ואנחנו יכולים לעשות את זה, אם רק נוכל להאמין שכל אחד יכול להיות כה שמח ומזמר. אם נוכל להאמין שגן עדן שלנו יכול להיות גם על הארץ. אם נוכל להאמין שאנחנו אלה שיודעים מה טוב בשבילנו, ואנחנו אלה שצריכים לקבל את ההחלטות ולהגשים את חלומותינו.
עם זאת, זה לא קל. בתור התחלה, חשיפת משאלותינו הקבורות יכולה להיות עסק די מלוכלך. הסיבה לכך היא שאנחנו נוטים להימנע מלדעת, אפילו בינינו לבין עצמנו, מה הם חלומותינו שלא-יעלו-על-הדעת.
סיבה נוספת היא שכשאתה אכן חי בדרך שלך, תמיד יהיו נשמות טובות שיסבירו לך שמה שאתה עושה הוא נוראי, ובכלל יתארו לך איזה יצור אנושי נחות אתה. אם יש לך ילדים, הם בלי ספק יגידו לך שאתה מחריב את חיי ילדיך. לפעמים, בטוב ליבם, הם רק ירמזו זאת. שוב ושוב.
לא להאמין לצודקים האלה זאת משימה קשה, כי הם מעוררים בנו את האשמה עליה גדלנו לאורך ילדותנו המאושרת. מצד שני, הם נותנים לנו תזכורת נהדרת לחיים הנמוכים שיש לאנשים שלא מעיזים להתבלט. כששעמום וקנאה גורמים לצדקנים לתחוב את חוטמם לענייניך, הם מראים לנו איך, כפי שנאמר, "אם אנשים מעקמים את אפם לעומתך, יהיו להם אפים עקומים."
אנחנו, שמקבלים את דבריו של הדלאי-למה ש"משמעות החיים היא להיות מאושר ומועיל," צריכים ללכת בעקבות הלב.
אין דרך אחרת אל האושר.
אנחנו חייבים לבחור את חיינו בעצמנו.
למזלנו, כשאנחנו מקבלים את החלטותינו בעצמנו וחיים את חיינו המאושרים הייחודיים, אנחנו הופכים גם להיות השראה לאחרים. אחרי שדורשי טובתנו הביקורתיים יגמרו לצקצק עלינו ועל התנהגותנו הפזיזה, חלקם יעקבו אחר מנהיגותנו ויעשו משהו טוב גם עבור עצמם.
כך אנחנו יכולים לעזור לא רק לעצמנו, לצאצאינו ולקרובינו האחרים, אלא גם לסביבתנו הרחוקה יותר, וכן הלאה וכן הלאה.
ומה שחשוב יותר, אנחנו יכולים להיות מאושרים.
אז בואו נתחיל את חיי האושר המשוחררים שלנו כבר עכשיו.
Don't worry.
Be happy.

דרכי המפותלת אל האושר


בתחילת חיי הבוגרים שמחה לא ממש לקחה חלק. לאורך שנים נשאתי את צער העולם בהתנדבות על כתפיי השחות, עד שביקשתי את נפשי למות, והיא סירבה. רק אז הבנתי שחיי תלויים במציאת הדרך אל האושר.
מאז הפכתי כל אבן בדרכי אל הששון ואל השמחה. החלפתי בתים, בני-זוג ועיסוקים (כגון קריאה בכף היד, הנדסת תוכנה, הוראה במרכז גמילה מסמים, עריכת מאמרים, פעילות סביבתית, ואימהות, שתוקעת מקלות בגלגלים של כל השאר.)
במסע שלי בעקבות האושר הגעתי לעשרות ארצות (גוררת אתי את משפחתי המתלוננת). מעולם, לאורך דרכי המפותלת אל האור, לא החמצתי הזדמנות להרחיב את אופקיי המותשים. נוסף לתעודות שאספתי ולאינסוף הספרים שבלעתי, ניסיתי כל דרך חיים מבטיחה שנקרתה בדרכי (כולל שאמאניזם, טיפול באמנות, מיניות קשובה, תנועת ההאטה, מינימליזם, ביירון קייטי, בודהיזם, תקשור, טאואיזם, בריאות אופטימית, ועוד כהנה וכהנה).
ולמרבה ההפתעה, זה עובד.
כל פיסת חכמה שאני שולפת מביאה לחיי גילה רינה דיצה וחדווה, לא בהכרח בסדר הזה. בעודי ממשיכה להתנסות, ולעבור את העליות והירידות המתבקשות, אני נפטרת בהדרגה מגבולותיי המדאיבים. חיי משפחתי, אין צורך לומר, נעשים צוהלים, מעולים, ומועילים.
הבלוג הזה כאן כדי לחלוק את התובנות (והכשלונות) שאני מפענחת במאמצים רבים לאורך מסע החיים העקלקל שלי.
הוא שואף, בעזרתכם, לבחון את הפרות הקדושות שלנו, ואת המזיקות שבהן למנגל.
הוא מנסה להסתכל בעיניים למכשולים שבפנינו, בין אם הם מחשבותינו, יחסינו או חפצינו, ולגרום להם להזדחל הצידה במבוכה.
מטרתו של הבלוג הזה היא לשחרר אותנו להתמקד במה שבאמת חשוב – לעשות את כולנו מאושרים יותר.
אני מאמינה שביחד אנחנו יכולים ללמוד איך לגרום לזה לקרות.
אז אל דאגה.
בואו נהיה שמחים.