יום חמישי, 26 בספטמבר 2019

הדרך לגן עדן עוברת דרך ספקנות


האם אפשר להגיע לאושר מוחלט?
רובנו, למרבה הצער, לא מאמינים באושר. אנחנו מייחלים להיות שמחים כמו מרי פופינס, ולפרוץ כמוה בשירה מדי פעם בלי שום סיבה נראית לעין. עם זאת, רובנו מאמינים שאף אחד לא יכול להיות כל כך שמח. אפילו לא אנגלים. בטח לא אנחנו.
אולי זה קשור לכך שגדלנו על האמונה שגן-עדן הוא לא על הארץ, אלא הרחק הרחק מכאן. נקודת פתיחה די מייאשת.
אני, למשל, נהגתי להאמין באומללות מעמקי לבי המתכווץ. נהגתי לחיות בצייתנות על פי התפישות של קבוצה שלמה של הורים, מורים, שכנים ועוברי אורח. במאמציי להפוך למה שהם תפשו כאידיאל, התעלמתי בהתלהבות מהדיכאון שלי.
אבל החיים עמדו להשתנות מקצה לקצה.
מה קורה כשאנחנו מצייתים
זה התחיל כשהלכתי בעקבות חלומי השגוי, ונעשיתי מחנכת בתיכון הגרוע ביותר בעיר. זה היה לגמרי באשמתי, כי לא הצלחתי לחלום על עושר ופרסום כפי שאדם נורמלי צריך לעשות. במקום זאת, היה לי דחף בלתי מעשי לעשות שינוי.
לימדתי את תלמידי האהובים לחקור, ולקחתי אותם לספריה הלאומית, בפעם הראשונה בחייהם. הכניסה למקדש הידע ריגשה אותם עמוקות, ולכן בשבועות הבאים הם כתבו בעמל רב מחקרים מעמיקים. חלקם אפילו התרחקו מסמים למען מטרה מפתיעה זו.
ואז קיבלנו מכתב נזיפה מהספריה על הרעש שהקמנו. מוזיאונים ומוסדות חינוכיים אחרים גם הם לא אהבו את בני הנוער מרחיבי-האופקים שלי. הפכנו להיות הכתה הנזופה ביותר בעיר.
בשבילי, עדיין ילדה-טובה-ירושלים, להיות מוקעת על כך שעשיתי במאמצים רבים את הדבר הנכון היה מערער. ואחר-כך מרתיח.
זעם היה קריאת השכמה מעולה שגרמה לי לבחון ביסודיות את אמונתי ברשויות. לעזאזל איתם, התעצבנתי. מי הם שיגידו לי לסגור את התלמידים שלי בבתי-הספר המקופחים שלהם? מי בכלל יכול להגיד לי מה נכון לעשות? אני לא אציית יותר כשאיזה אידיוט ינסה למנוע ממני להגשים חלום! אף פעם!
ואכן, אף פעם לא צייתתי.
מה קורה כשאנחנו לא מצייתים
מרדנותי חוללה פלאים.
הציונים של תלמידיי בבגרויות, למשל, היו בין הגבוהים בכל העיר. בני הנוער האלה, שכל חייהם נכשלו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם. ומאז ואילך הם ראו את עצמם אחרת. הם ידעו שהם יכולים.
אני, במהלך העשורים הבאים, מצאתי את עצמי מתנהגת בדרכים חריגות מזעזעות נוספות. במקום להעריץ כסף, למשל, עזבתי בכפירתיות קריירת הי-טק משתלמת כדי לגדל בצניעות את ילדיי וליהנות מחיים ביתיים-גינתיים. ואז לקחתי את ילדיי ואביהם להודו הרחוקה והמסוכנת למשך חודשים. בהמשך לחוסר האחריות שלי, הוצאתי את בני ממערכת החינוך הנערצת שלנו. לבסוף, עודדתי את אישי-שיחיה לעזוב את משרתו היוקרתית ולהפוך לצלם, דהיינו אמן, אלוהים ישמור.
למרות שעשיתי כל צעד מהפכני כזה לפי הספר, כלומר בעקבות משבר, פעלתי בדרך שהאנשים סביבי ראו כשערורייתית. אפילו לא מרדתי מסיבות טובות, אם תשאלו את דעת הציבור, כי עשיתי הכל רק כדי להפוך אותנו לשמחים יותר – מניע בלתי מספק לכל הדעות. כפי שאמרה אמה של הסופרת ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"
מה קורה כשאף אחד לא מציית
רובנו רוצים להיות מאושרים כמו מרי פופינס, ואנחנו יכולים לעשות את זה, אם רק נוכל להאמין שכל אחד יכול להיות כה שמח ומזמר. אם נוכל להאמין שגן עדן שלנו יכול להיות גם על הארץ. אם נוכל להאמין שאנחנו אלה שיודעים מה טוב בשבילנו, ואנחנו אלה שצריכים לקבל את ההחלטות ולהגשים את חלומותינו.
עם זאת, זה לא קל. בתור התחלה, חשיפת משאלותינו הקבורות יכולה להיות עסק די מלוכלך. הסיבה לכך היא שאנחנו נוטים להימנע מלדעת, אפילו בינינו לבין עצמנו, מה הם חלומותינו שלא-יעלו-על-הדעת.
סיבה נוספת היא שכשאתה אכן חי בדרך שלך, תמיד יהיו נשמות טובות שיסבירו לך שמה שאתה עושה הוא נוראי, ובכלל יתארו לך איזה יצור אנושי נחות אתה. אם יש לך ילדים, הם בלי ספק יגידו לך שאתה מחריב את חיי ילדיך. לפעמים, בטוב ליבם, הם רק ירמזו זאת. שוב ושוב.
לא להאמין לצודקים האלה זאת משימה קשה, כי הם מעוררים בנו את האשמה עליה גדלנו לאורך ילדותנו המאושרת. מצד שני, הם נותנים לנו תזכורת נהדרת לחיים הנמוכים שיש לאנשים שלא מעיזים להתבלט. כששעמום וקנאה גורמים לצדקנים לתחוב את חוטמם לענייניך, הם מראים לנו איך, כפי שנאמר, "אם אנשים מעקמים את אפם לעומתך, יהיו להם אפים עקומים."
אנחנו, שמקבלים את דבריו של הדלאי-למה ש"משמעות החיים היא להיות מאושר ומועיל," צריכים ללכת בעקבות הלב.
אין דרך אחרת אל האושר.
אנחנו חייבים לבחור את חיינו בעצמנו.
למזלנו, כשאנחנו מקבלים את החלטותינו בעצמנו וחיים את חיינו המאושרים הייחודיים, אנחנו הופכים גם להיות השראה לאחרים. אחרי שדורשי טובתנו הביקורתיים יגמרו לצקצק עלינו ועל התנהגותנו הפזיזה, חלקם יעקבו אחר מנהיגותנו ויעשו משהו טוב גם עבור עצמם.
כך אנחנו יכולים לעזור לא רק לעצמנו, לצאצאינו ולקרובינו האחרים, אלא גם לסביבתנו הרחוקה יותר, וכן הלאה וכן הלאה.
ומה שחשוב יותר, אנחנו יכולים להיות מאושרים.
אז בואו נתחיל את חיי האושר המשוחררים שלנו כבר עכשיו.
Don't worry.
Be happy.

דרכי המפותלת אל האושר


בתחילת חיי הבוגרים שמחה לא ממש לקחה חלק. לאורך שנים נשאתי את צער העולם בהתנדבות על כתפיי השחות, עד שביקשתי את נפשי למות, והיא סירבה. רק אז הבנתי שחיי תלויים במציאת הדרך אל האושר.
מאז הפכתי כל אבן בדרכי אל הששון ואל השמחה. החלפתי בתים, בני-זוג ועיסוקים (כגון קריאה בכף היד, הנדסת תוכנה, הוראה במרכז גמילה מסמים, עריכת מאמרים, פעילות סביבתית, ואימהות, שתוקעת מקלות בגלגלים של כל השאר.)
במסע שלי בעקבות האושר הגעתי לעשרות ארצות (גוררת אתי את משפחתי המתלוננת). מעולם, לאורך דרכי המפותלת אל האור, לא החמצתי הזדמנות להרחיב את אופקיי המותשים. נוסף לתעודות שאספתי ולאינסוף הספרים שבלעתי, ניסיתי כל דרך חיים מבטיחה שנקרתה בדרכי (כולל שאמאניזם, טיפול באמנות, מיניות קשובה, תנועת ההאטה, מינימליזם, ביירון קייטי, בודהיזם, תקשור, טאואיזם, בריאות אופטימית, ועוד כהנה וכהנה).
ולמרבה ההפתעה, זה עובד.
כל פיסת חכמה שאני שולפת מביאה לחיי גילה רינה דיצה וחדווה, לא בהכרח בסדר הזה. בעודי ממשיכה להתנסות, ולעבור את העליות והירידות המתבקשות, אני נפטרת בהדרגה מגבולותיי המדאיבים. חיי משפחתי, אין צורך לומר, נעשים צוהלים, מעולים, ומועילים.
הבלוג הזה כאן כדי לחלוק את התובנות (והכשלונות) שאני מפענחת במאמצים רבים לאורך מסע החיים העקלקל שלי.
הוא שואף, בעזרתכם, לבחון את הפרות הקדושות שלנו, ואת המזיקות שבהן למנגל.
הוא מנסה להסתכל בעיניים למכשולים שבפנינו, בין אם הם מחשבותינו, יחסינו או חפצינו, ולגרום להם להזדחל הצידה במבוכה.
מטרתו של הבלוג הזה היא לשחרר אותנו להתמקד במה שבאמת חשוב – לעשות את כולנו מאושרים יותר.
אני מאמינה שביחד אנחנו יכולים ללמוד איך לגרום לזה לקרות.
אז אל דאגה.
בואו נהיה שמחים.