"שעמום הוא ההרגשה שכל דבר הוא בזבוז זמן. שלווה,
ששום דבר לא." – תומס שץ
כבר כמעט שנה שאנחנו מבלים בבית יותר מדי מהזמן שלנו. גם אם לא עברנו לעבוד
מהבית, כמעט כל השאר סגור. לפעמים אנחנו מרגישים שהקירות סוגרים עלינו. זאת לא ממש
הרגשה משמחת.
אם עוד יש לנו ילדים, שלמעשה כלואים אתנו לתקופות ארוכות שנראות כמו נצח,
החיים אפילו קשים יותר. ילדינו מטפסים על הקירות, ועל העצבים שלנו, ומעמידים את בריאותנו
הנפשית בסכנה רצינית.
אין פלא, לכן, שבימים אלה רבים מאיתנו נוטים לאבד את זה מפעם לפעם, ולהרגיש
גם מתוסכלים וגם אשמים. כל האחרים נועצים בנו מבטים המומים (כיוון שההתמוטטות שלהם
מגיעה קצת יותר מאוחר).
בשבילי, עם זאת, הכאוס הזה נראה מוכר. כבר סבלתי אותו כשאחרי (יותר מדי) שנים של ספקות העברתי את בני לחינוך ביתי. אבל הימצאות עם הילד שלי לתמיד לימדה אותנו ליהנות מהזמן שלנו בבית, ליהנות מהחיים באופן כללי, ואפילו ליהנות מהחופש שלנו. השיעורים הבלתי טריוויאלים שמשפחתי למדה בדם, יזע ודמעות (פשוטו כמשמעו) יכולים כיום לעזור לכולנו, וכנראה להועיל לנו גם בעתידנו המבטיח.