"יש יותר חכמה
בגופך מאשר בפילוסופיה המעמיקה ביותר." - פרידריך ניטשה
התבגרות בתרבות דיכוטומית מבלבלת לא
עוזרת לעניין. אמיתות בסיסיות עליהן גדלנו, כמו האמירה של סוקרטס,
"אנשים
רעים חיים כדי לאכול, אנשים טובים אוכלים כדי לחיות,"
או האמירה המפחידה יותר של
הרמב"ם,
"אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות,"
לא מקלות על חיינו.
גדלנו תחת האמונה שזה רע למלא את
רצונותינו הגופניים, ובמקביל למדנו שחיים רק פעם אחת, ולכן זה רע לא למלא את רצונותינו
הגופניים.
לא פלא שאנחנו יוצאים מדעתנו.
בסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו
חיים על מזון מהיר ועל ארוחות טלוויזיה מצד אחד, ומצד שני מתחילים מגוון דיאטות כל
שני וחמישי. אנחנו מבלים את זמננו לא רק בהרגשה שאנחנו שמנים וכושלים, אלא גם
בתחושת אשמה על כל פעולה או חוסר פעולה שאנחנו נוקטים.
לא כיף גדול, למען האמת.
אבל, כפי שגיליתי, זה לא חייב להיות כך.
גילוי השובע שלי
רוב חיי הרגשתי רעבה. ברגע שגמרתי
ארוחה, לא משנה כמה גדולה היא היתה, הרגשתי את התשוקה למשהו מתוק. רגע אחר-כך כבר
רציתי משהו לנעוץ בו את שיניי.
אז אכלתי הרבה. ונשארתי רעבה. תודות
לוורקהוליזם מתון שהדביק אותי לכסא לשעות רבות בכל פעם, לא התפוצצתי לגמרי, אבל
הרגשתי שמנה. ונכשלת. ואשמה.
ורעבה.
לקח לי הרבה שנים למצוא דרך החוצה,
וגם זה קרה רק במקרה.
במסגרת לימודיי הייתי צריכה לקחת קורס
ברפואה איורוודית, שלא היה לי בה שום עניין מיוחד. לפחות לא עד שהמרצה, ד"ר ערן מגון, הצהיר את ההצהרה המגוחכת
ביותר אי פעם: שעלינו לאכול כשאנחנו רעבים, ולא לאכול כשאנחנו שבעים.
ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה,
כי ידעתי שאסור לי לאכול כל פעם שאני רעבה אחרת לעולם לא אוכל להפסיק לאכול. עם
זאת היו לי שעורי בית, לאכול במשך שבוע לפי הרעב שלי. לא התכוונתי לנסות זאת במשך
שבוע, רציתי לצאת מהדלת בסוף אותו שבוע, אבל הייתי מוכנה לנסות זאת במשך
יום-יומיים.
ניסיתי, וגיליתי שאני לא רעבה יותר.
אף פעם.
גילוי מדהים לחלוטין.
שיטת הבטן, בקיצור
השיטה מבוססת על הרעיון המהפכני של
הקשבה לצרכי הגוף במקום הקשבה לדעות של אנשים אחרים ואמירה לגופנו מה הוא צריך.
(למעשה, אימוץ הקונספט של לא להגיד לאחרים מה הם צריכים יכול להיות רעיון מעולה
באופן כללי.)
הדרך לעשות זאת, היא להעריך את תחושת
הבטן שלנו לגבי הרעב, כדי להחליט אם לאכול או לא.
אנחנו מדרגים את רמת הרעב שלנו מאחת
עד עשר. אחת זה רעב קיצוני, שתיים זה רעב עמוק, שלוש זה רעב ממשי, ארבע זה רעב קל,
חמש זה תחושה כמעט מלאה, שש זה פחות או יותר מלא, שבע זה תחושת מלאות נעימה, שמונה
זה שובע מוחלט, תשע זה יותר מדי מלא, ועשר זה על סף הקאה.
הטריק, אותו גילה גם הרמב"ם, הוא
פשוט:
"לעולם
לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב."
אם התחושה היא לא של שלוש או פחות,
אנחנו לא ממש רעבים, ואין סיבה אמיתית לאכול. אפילו אם זה זמן הארוחה. אפילו אם
האנשים סביבנו אוכלים. אפילו אם רגשותיה של דודתנו תלויים באכילתנו המיידית. אנחנו
לא רעבים עדיין, ואנחנו לא צריכים את האוכל הזה.
כשאנחנו כן אוכלים, אנחנו מפסיקים כשאנחנו
כבר לא רעבים, בסביבות מספר שש או שבע. אנחנו לא טורפים את הקינוח המפתה. אנחנו לא
מפטמים את עצמנו לשעת חרום. אנחנו לא גומרים את השאריות של הילדים. אנחנו פשוט
מפסיקים לאכול.
כפי שאנחנו יכולים לראות, כשאנחנו
מבחינים בכך שאנחנו למעשה שבעים, אנחנו מבחינים גם בכך שיש הרבה סיבות משכנעות
אחרות לאכול למרות זאת. סיבות שבעבר טעיתי לחשוב שהן רעב.
יכול להיות קשה לעמוד בפניהן. המוח
שלנו משחק בנו בכל מיני דרכים.
אבל תחושת הבטן השבעה שלנו יודעת יותר
טוב.
אפשר לסמוך עליה.
הנסים שגופנו יכול לחולל
אכילה על פי הרעב והשובע שלי הפכה את
חיי על פיהם.
בתור התחלה, בפעם הראשונה בחיי, כבר
לא הייתי רעבה. הרגשתי שבעה.
זה היה מוזר, אבל בדרך טובה.
הקדשת תשומת לב לגופי וטיפול בו מתוך
כבוד גרמו לי לאכול אוכל בריא יותר. עכשיו שהפסקתי להיאבק בגופי, והוא הפך מאויב
לאוהב, רציתי בשבילו את הטוב ביותר. כשהקשבתי לו, הבנתי שגם הוא רצה בשבילי את
הטוב ביותר. תמיד.
מאז, בגדול, אני לא אוכלת יותר מדי,
ולא פחות מדי.
אני מנסה לאכול אוכל טעים ואיכותי.
אני גם נהנית מהאכילה שלי.
משונה, לא?
באופן לא מפתיע, איבדתי גם חלק מהמשקל
שלי, וגופי התייצב בגזרה חדשה. לא הייתי לבד, מסתבר. כפי שכתב פסיכולוג המזון
בריאן וונסינק,
"ככל שהאדם היה יותר כבד-משקל...יותר הוא התבסס על רמזים
חיצוניים שיגידו לו מתי להפסיק לאכול, ופחות הוא התבסס על האם הוא הרגיש
מלא."
המשקל שלי, עם זאת, לא היה הדבר היחיד
שלא הצטערתי על אבדנו. נפרדתי בשמחה גם מרגשות האשמה והבושה שלי. לשם שינוי אני
יודעת שאני מטפלת בגופי היטב, ואני גאה בעצמי.
אבל התוצאה הטובה ביותר של שינוי
האכילה שלי היתה הדרך בה גידלתי את ילדיי.
להיות הורה צנוע
רוב המשפחות שאני מכירה תמיד התעסקו באוכל
של הילדים. נראה שהילדים בהן תמיד אוכלים יותר מדי, או פחות מדי, או אוכלים יותר
מדי ג'אנק פוד, או פחות מדי ירקות. הילדים האלה גדלו כשהם מרגישים שמנים וכושלים.
בזמן שהורים אחרים דאגו ללא הרף לגבי
אכילה, אישי ואני חשנו שקט מבורך. לא היינו צריכים לגרום לילדינו לאכול או להפסיק
לאכול שום דבר. לא היינו צריכים לדעת מה הם אוכלים. פשוט הנחנו על השולחן מגוון
מאכלים בריאים, וסמכנו על הגוף של כל אחד מהם שיידע מה וכמה הוא צריך לאכול.
כתוצאה מכך, ילדינו לא רק תמיד נהנו
מהאוכל שלהם, אלא גם גדלו להיות אנשים בריאים ובטוחים בעצמם. למרות שיש במשפחות
שלנו גנים בעייתיים, הילדים שלנו חתיכים ויפהפיים.
אתם יכולים לסמוך עלי בעניין הזה,
כמובן.
אנחנו אוהבים את הגוף שלנו רק כשאנחנו משחררים אותו
אנחנו חיים בתרבות קונטרול-פריקית.
אנחנו רגילים לשלוט בסביבה שלנו, בזמן שלנו, בילדים שלנו (ובאהובים חסרי מזל אחרים
שלנו), וגם בגוף שלנו.
כשחושבים על זה, ההנחה שאנחנו יודעים
טוב יותר מהגוף שלנו מה טוב בשבילו היא פשוט מגוחכת. אנחנו מתבססים על מחקרים
שתמיד משתנים, כמו גם על דעותינו הקדומות, ומנסים לגרום לגוף שלנו להתאים
לתיאוריות שלנו.
זה אף פעם לא עובד, אבל אנחנו ממשיכים
לעשות זאת למרות הכל, כי אנחנו פוחדים לוותר על השליטה.
אבל כשאנחנו מנסים לרופף את השליטה
שלנו, נסים קורים.
הגוף שלנו, למשל, פתאום עובד נהדר.
הוא נותן לנו כל מה שרצינו אי פעם, והרבה מעבר לכך.
ואנחנו לא צריכים לדאוג לשום דבר, או
לעשות איזשהו מאמץ. כל מה שעלינו לעשות הוא להקשיב לגוף שלנו, לכבד אותו, וליהנות
ממנו.
אז עדיף לנו לוותר על השליטה.
זה יעזור לגוף שלנו, לנפש שלנו,
למשפחה שלנו, לסביבה שלנו, ובסופו של דבר, לעולם כולו.
כדאי לנו להתחיל להקשיב לתחושת הבטן
שלנו.
רעב אחד בכל פעם.
תחושת בטן אחת בכל פעם.
החל מעכשיו.