יום ראשון, 25 באוקטובר 2020

איך חוסר שוויון מסכן את חיינו – ואילו שוויון גורם לנו להיות מאושרים

"כל החיות שוות. אבל כמה מהחיות שוות יותר מאחרות." - ג'ורג' אורוול, חוות החיות.


כולנו רוצים לחיות בשמחה ובאהבה עם כל מי שמסביבנו, אבל למרבה הכעס, כמה אנשים משיגים את המטרה הנאצלת הזאת טוב יותר מאחרים. אנשים בארצות מסוימות, מתברר, הרבה יותר מאושרים מאתנו. אבל אנחנו לא צריכים לשנוא אותם בגלל זה.

עדיף לנו לנסות לאמץ את דרכם הצוהלת. אולי כדאי להתחיל עם להבין מה לעזאזל הם עושים יותר טוב מאתנו.

הארצות העליזות

בעוד שכל ארץ אומללה - אומללה על פי דרכה, מסתבר, כל הארצות המאושרות ככל הנראה דומות זו לזו. המדינות המככבות בדוחות האושר של האו"ם בכל הזמנים הן בעיקר ארצות סקנדינביה (דנמרק, שוודיה, נורווגיה, פינלנד ואיסלנד) כמו גם אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה והולנד. מה יש לכל הארצות בנות המזל האלה במשותף?

לא מזל, זה בטוח. בכל דרך שבה מסתכלים עליהן, יש ארצות עם יותר מזל- יותר משאבי טבע, היסטוריה שקטה יותר, יותר כסף, או אוכל הרבה יותר טוב.

הארצות המאושרות, עם זאת, בחרו בדרך חיים טובה יותר. הן כולן שוויוניות במיוחד, בעלות מדיניות רווחה מתקדמת, וכולן מאד דמוקרטיות.

דרך החיים השוויונית של הערבות ההדדית הופכת את האנשים בהן למאושרים הרבה יותר פשוט בגלל שלמעשה אף אחד לא מרגיש לבד – אף אחד לא צריך להתמודד עם החיים לבדו. כל אחד יודע שכשיצטרך עזרה (בגלל לידה, אבטלה, מחלה, זקנה, ועוד,) הציבור, מאורגן על ידי הממשלה, יהיה שם עבורו.

הם לא רק מדקלמים את "ביחד נעמוד, בנפרד ניפול." הם חיים לפי זה.

והם לא צריכים לסבול את הדיסוננס הקוגניטיבי המעצבן של הידיעה המתמדת שהאנשים סביבך נאבקים וסובלים. לתושבי המדינות האלה יש את השקט הנפשי שבא עם הידיעה שהם עשו את הטוב ביותר עבור האנשים סביבם.

אז מסים קצת יותר גבוהים הם מחיר נמוך לשלם עבור תחושת ביטחון קבועה ומצפון נקי.

נוסף לכך, בניגוד לארצות אחרות בהן כולם מרגישים מופלים, ובצדק, במדינות השמחות אף אחד לא מרגיש כך. אפילו לא נשים. כל אחד שם שווה ומכובד.

במידה שבני אדם מסוגלים אליה, בכל מקרה.

מעבר לכל זה, התפארות בעושר או בהצלחה נחשבת וולגארית בתרבויות המשונות האלה. זאת אחת הסיבות לכך שהאנשים שם חופשיים מלהשתתף במרוץ העכברים כדי להוכיח את הערך המספרי שלהם. במקום להקדיש את חייהם להתחרות באחרים, הם יכולים להקדיש אותם לפעילויות ולאנשים שהם אוהבים.

הרבה יותר כיף, למען האמת.

ארצות החיים

באופן לא מפתיע, האנשים בארצות המאושרות לא רק חיים טוב יותר, הם גם חיים חיים ארוכים יותר.

סיבה אחת, מובנת מאליה, היא ששלווה ואושר הם מרכיבים מרכזיים בבריאות שלנו.

סיבה נוספת היא, כמובן, שחלק מהמסים האלה מופנים למימון מערכות בריאות טובות במיוחד.

הסיבה השלישית ברורה בימים אלה יותר מאי פעם בעבר. ודאי הבחנתם כבר שהמדינות האלה הן אלה שמתמודדות בצורה הטובה ביותר עם מגיפת הקורונה. זה לא צירוף מקרים. רשת ביטחון סוציאלית שמאפשרת לאנשים להישאר בבית כשהם חולים, וכן שיתוף הפעולה שלהם עם ממשלותיהם נקיות-הכפיים, הן שתיים מהסיבות להצלחה הזאת.

כי בטווח הארוך, המדינות האלה לא רק מאושרות יותר, הן גם יציבות יותר. במלים אחרות, הן חזקות יותר.

כפי שחברות שוויוניות תמיד היו. עוד משחר ההיסטוריה.

גן העדן העליז

האנושות בילתה את רוב קיומה כשהיא חיה בשמחה בקבוצות קטנות של ציידים-לקטים. קדמונינו היו מאושרים לא רק בגלל שהיה עליהם לעבוד רק שלוש שעות ביום כדי להשיג את מזונם הבריא והעשיר, אלא גם בגלל שהם חיו באופן יותר שוויוני משאנחנו מסוגלים אפילו לתפוש בימינו.

למען האמת, אף אחד בכלל לא היה חייב לעבוד  - כל אדם יכול היה לבחור בכל רגע מה לעשות, ומה לא לעשות, ואף אחד לא היה שופט אותו. אף אחד לא אמר לאיזשהו אדם אחר מה לעשות, אפילו אם האיזשהו אדם אחר הזה היה ילד.

לא ייאמן, אבל עדיין, זה עבד. זה עדיין עובד בשמחה בקבוצות הנותרות של הציידים-לקטים המלומדים שאותם אנחנו, אנשי הציביליזציה הדיכאוניים, מכנים פרימיטיביים.

בזיכרון הקולקטיבי שלנו אנחנו זוכרים את דרך החיים הזאת כגן-עדן. אנחנו זוכרים במטושטש שהיה זמן בו חיינו באושר בחיק הטבע, למרות שאנחנו יודעים בעגמומיות שאנחנו לא יכולים לחזור לדרך החיים הזאת.

בגלל, כפי שאנחנו זוכרים טוב מדי, שגירשנו את עצמנו מגן-עדן. (כמקובל אצל בני אנוש, אנחנו מטילים את האשמה לכך על מישהו אחר.) על ידי המהפכה החקלאית שלנו קיללנו את עצמנו לא רק באכילת לחמנו בזיעת אפינו, ובחיים קצרים ולא בריאים, אלא גם בבניית חברות הירארכיות עגומות (כפי שמוכיח ג'יימס סוזמן במאמרו איך החקלאות הנאוליטית זרעה לפני 10,000 שנים את הזרעים של חוסר השוויון המודרני.)

הפסקנו לכבד את הרצונות של כולם, והתחלנו לכפות על רוב האנשים לעשות את הרצונות של מיעוט אנשים אחרים.

לפעמים אנחנו עושים זאת תוך שימוש בכוח הזרוע. דיקטטורות, למשל.

בפעמים אחרות אנחנו עושים זאת תוך שימוש בכוח פיננסי, המושך בחוטים של המדיה ושל המחוקקים כדי להפעיל את מחשבותינו ומעשינו. כוחם של בעלי-ההון מרחיב, בהדרגה ובחשאי, את חוסר השוויון בין משאבינו, יכולותינו, וזכויותינו.

"הכלכלות המקולקלות שלנו," כפי שמנסח זאת המנהיג החברתי אמיטאב בהאר, "מזרימות כספים לכיסיהם של בעלי-הון וחברות ענק על חשבונם של האנשים והנשים הרגילים. לא פלא שאנשים מתחילים לשאול אם בעלי-הון צריכים בכלל להתקיים."

אנשים צריכים חופש כדי להיות מאושרים. שוויון מבטיח חופש, בעוד שחוסר שוויון לוקח מהאנשים את החופש שלהם.

הארצות האומללות

ברבות מהמדינות שלנו אי השוויון הולך וגדל. כך, למשל, "בעוד רוב האמריקנים חושבים על ארה"ב כארץ של הזדמנויות רבות ומוביליות כלכלית גבוהה, למעשה רמת המוביליות הכלכלית היא עתה אחת הנמוכות בין הארצות המפותחות," (מתוך המאמר "מיליארדר קרן הגידור ריי דליו אומר שהקפיטליזם מכשיל את אמריקה", שהתפרסם במגזין ההון Business Insider).

חוסר השוויון המתרחב הזה מגביר את התפישה של "כל אחד לעצמו." זאת תפישה הרסנית לחברה, שגורמת להגברת הבדידות, הדיכאון, הבריונות, האלימות, והשנאה.

כל מה שגורם לנו להיות אומללים.

וחולים.

אבל להיות חולים בחברה מנוכרת זאת בעיה רצינית. "מכל הצורות של חוסר השוויון," כתב מרטין לותר קינג, "חוסר צדק בטיפול רפואי הוא המזעזע והבלתי-אנושי ביותר." מעבר לכך, חוסר שוויון בטיפול רפואי הוא כנראה גם המסוכן ביותר לכולנו, כפי שהיה לנו העונג המפוקפק לגלות לאחרונה.

במדינות היותר לא שוויוניות, כגון ארה"ב וחלק ממדינות העולם השלישי, המדינה לא מספקת טיפול רפואי ראוי, והרבה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם ביטוח בריאות. כך, כאשר הם חולים, הם לא הולכים להיבדק. כאשר רשת הביטחון הסוציאלי לא מספקת, החולים גם לא יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד, והם ממשיכים בעבודתם ומדביקים אחרים. (הפצת המגיפה בראשיתה לאנשים רבים בישראל על ידי עובד חנות הפיראט האדום היא דוגמא לכך.) תמיכה בריאותית וכלכלית לא מספקת עבור החולים היא כנראה אחת הסיבות לכך שהמדינות הלא שוויוניות מתמודדות עם המגיפה באופן כה גרוע.

אם, (או, קרוב לוודאי, כאשר,) מגיפה חמורה יותר תפגע באנושות, המדינות שלא דואגות לחלשים מועדות להיפגע קשות.

אולי אפילו להיכחד.

אלא אם הן ישנו את דרכי התנהלותן הדביליות.

מדינות העתיד שלנו

אנחנו, כל בני האדם, מחוברים אחד לשני. עבורנו, "חברה נמדדת על פי יחסה לחלשים," כפי שאמר גנדי. הישרדותם של החזקים, כשמדובר בבני אנוש, אינה הישרדותם של בעלי הכוח, אלא הישרדותם של הנדיבים.

והחברות השוויוניות, המאושרות, הן גם החברות החזקות ביותר.

לכן, אם אנחנו רוצים לחיות בשמחה, כדאי לנו לחתור לשוויון.

אבל אפילו אם אנחנו רק רוצים לחיות, כדאי לנו לחתור לשוויון.

כדאי לנו להצביע עבור מנהיגים שלא מפלגים בין אנשים אלא מגנים על הדמוקרטיות שלנו, על ידי הפחתת השחיתות ופיתוח מדיניות רווחה שמספקת רשת ביטחון סוציאלי לכולם.

כדאי לנו לחלוק את משאבינו, כדי להשוות ולהגביר את הזכויות, ההזדמנויות והביטחון של כולנו.

כדאי לנו לדאוג לרווחתו של כל אדם, בכל מקום, בכל זמן, לטובת כולנו.

כדי לחזק את החברות בהן אנחנו חיים.

כדי להאריך את החיים אותם אנחנו חיים.

החל מעכשיו.