איזה שיעורים אנחנו מלמדים את ילדינו – והעשירים לא מלמדים

"כסף, לעתים קרובות, עולה יותר מדי." רלף וולדו אמרסון

היית רוצה להיות עשיר?

כולנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, שחלומותיהם יתגשמו, ושעל הדרך יגשימו גם כמה מהחלומות שלנו. עם זאת, אנחנו חוששים שלא נוכל לתת להם את נקודת ההתחלה הטובה ביותר, לה הם זכאים מתוקף היותם צאצאינו.

להפוך בהקדם למיליונרים נראית הדרך המומלצת ביותר כדי לתת את הטוב ביותר לילדינו. זו הסיבה לכך שהמדיה מתפוצצת מרוב מאמרים, סרטונים וספרים המסבירים לנו איך להיות עשירים. כל שאדם נדרש לעשות כדי להתעשר, ככל הנראה, זה להתעורר כל בוקר בחמש, לעבוד כל היום שמונה ימים בשבוע, ולמלא את הזמנים הפנויים של נהיגה או שינה בלמידת פעילויות פרודוקטיביות שעשויות להתגלות כשימושיות באחד הימים. אנחנו צורכים את ההדרכות האלה בהמוניהן, כי מי לא ישמח להפוך לעבד למען ילדיו היקרים?

למרבה הצער, לגישה זו יש חיסרון זניח ממנו אנחנו נוטים להתעלם: היא הופכת אותנו מהורים לכספומטים, ובמידה שאנחנו רצים אחרי הכסף מספיק רחוק, היא מותירה את ילדינו יתומים.

מה אבות בעלי הון נוטים לעשות

הרבה אנשים עשירים מתמחים בהתנהלות הבעייתית הזאת. מסמכים מסמרי-שיער כמו אבא עשיר, אבא עני או יומני האומנת, חושפים כמה משמעותי עבור הרבה הורים עשירים לתת לילדיהם את ההשכלה היוקרתית ביותר, וכמה חסר-משמעות בשבילם פשוט להיות שם עבור ילדיהם ולאהוב אותם.

אחרי ששרדו ילדות עשוקה כזאת של מיליונרים, המתבגרים העשירים נשלחים באופן טבעי לפנימיות יוקרתיות, בהן הם יכולים לגדול להיות מבוגרים בודדים ואטומים כהוריהם. הם מסיימים את התהליך עם שאיפה עצומה להשיג את אישור הוריהם בדרך החשובה היחידה: לעשות הרבה כסף.

הניסיון למלא חלל רגשי על ידי צבירת מיליוני דולרים לא ממש עובד, לכן צריך למצוא פתרון אחר. הדרך המקובלת במקרים כאלה היא לנסות לצבור מיליארדים. כפי שכבר קוהלת אמר,

"אוהב כסף לא ישבע כסף."

גם הדרך הזאת לא יעילה, כמובן, אבל עד שמגלים זאת לרוב החיים כבר נגמרים, וזה מה שיש.

עצוב, אבל נוצץ מאד.

למזלנו, רובנו גדלנו אחרת, בדרך הפחות זוהרת, ויותר רגשנית.

הבחירה בין הדרכים האלה, עם זאת, נוטה להיות מאיימת.

מה אימהות חסרות הון נוטות לעשות

כמעט כל הורה חווה את העונג המפוקפק של הבחירה בין יותר שעות עבודה שלוות, לבין העונג שבלהיות יותר עם הילדים כשהם צורחים אחד על השני. בחירה בשעות העבודה הארוכות מתוגמלת כנהוג בעושר, קידום, והערצת הסביבה. בחירה בזמן עם הילדים לרוב מזכה אותך בעבדות נצחית, ברחמים מצד סובביך, ולעתים אף באבטלה, באדיבות מקומות העבודה המתחשבים שלנו.

אכן, בחירה קשה.

ועדיין, רבים מאיתנו, בעיקר אימהות, בוחרים באומץ לעמוד הן בפני מקומות העבודה שלנו, והן בפני החברה הסובבת החטטנית, ולבלות יותר זמן עם ילדיהם המעצבנים.

כשאני, למשל, ילדתי את בתי בכורתי, אהבת-חיי ציפה ממני בהיגיון להמשיך בעבודת ההי-טק שלי ולעזוב את בתנו עם מטפלת מזריחת החמה עד הרבה-אחרי-השקיעה. זה היה הדבר השקול היחיד שאפשר היה לעשות. זה גם היה הדבר הפמיניסטי העצמאי היחיד שאפשר היה לעשות.

אבל אני לא התכוונתי להחמיץ את כל ילדותה של בתי. בעלי ההמום מצא שלא זו בלבד שעזבתי את עבודתי לצמיתות, עוד דרשתי גם ממנו לחזור הביתה מוקדם כל ערב לרחצה ולהשכבה החלקלקות של בתנו.

הפכנו להיות עניים כעכברים, אם גם יותר מאושרים. התקשינו לגמור את החודש, מה גם כשכל החודשים סירבו להיגמר. אי לכך, החלטנו בבזבזנות לעשות עוד ילד.

מעולם לא התחרטתי על פרישתי מעבודתי, כי זכיתי במקומה בעונג הבלתי נדלה של האכלת פעוטיי הסרבניים וניקוי אחריהם, בילוי עיקר זמני עם אמהותיהם המתישות של חבריהם, ועמל בלתי פוסק בתור הנהגת המסורה שלהם.

בשורה התחתונה, נהניתי להפליא לגדל אותם.

ומעבר לכך, הייתי שם בשבילם. בכל פעם שהם היו צריכים אותי. ובהרבה פעמים שלא.

ולימדתי אותם בשקט את השיעור החשוב ביותר, השיעור שרובנו מלמדים את ילדינו:

שהם ראויים למשאב הכי יקר שיש ברשותנו: הזמן שלנו.

שהם חשובים, ושהרגשות שלהם חשובים.

שהם אהובים בלא תנאים.

מה כולנו רוצים לעשות

בעוד שהיינו רוצים להיות עשירים במידה נוחה, למשל להשתמש במסוק נוח כדי לעשות את הסידורים שלנו, אנחנו נוטים לשכוח את המחירים הלא-כל-כך-נסתרים של ההתעשרות עד שמאוחר מדי.

על ערש דווי, רבים מאיתנו, בעיקר אבות המחונכים רק להיות מפרנסים, מבינים בעגמומיות את האמת בדברי הדלאי למה,

"הערך את ההצלחה שלך לפי הדברים עליהם ויתרת כדי להגיע אליה."

רבים מאיתנו מתחרטים על כל עברם.

מאוחר מדי, אנחנו מבינים שזמן הוא לא כסף.

זמן הרבה יותר יקר מכסף, כי זמן הוא המרכיב ממנו בנויים החיים.

זמן הוא חיים.

לכן זמן יקר מדי מכדי שנבזבז אותו על צבירת כסף, או על כל דבר אחר שלא הופך אותנו ואחרים למאושרים יותר. כי, כפי שאנחנו מבינים פתאום, מה שאנחנו באמת רוצים זה לא להיות עשירים, אלא להיות מאושרים.

וכסף לא יכול להפוך אותנו למאושרים.

אבל אנשים אהובים כן יכולים.

כפי שכל המחקרים מצהירים בהתמדה ובחוסר מקוריות.

ועדיין, לא קל בכלל לבלות פחות זמן בעשיית כסף ויותר זמן עם אהובינו. להתייצב מול מקומות העבודה שלנו זה מבעית, בהתחשב בכך שחרדותינו הקיומיות הבוגדניות מתייצבות לצדם במסירות. גם לצאת נגד הנורמות של החברה שלנו, שמתייחסת בהערצה לעשירים כאל מנהיגי העולם, ולהורים עליזים כאל סוג של כישלונות, לא קל בכלל.

אבל עלינו לאזור את חלצינו, או את איברינו הנשיים, ולהחליט איך אנחנו רוצים לחיות בשמחה את חיינו.

הבחירה לבלות יותר זמן עם האנשים האהובים עלינו, ולתת להם את תשומת לבנו המלאה, כנראה בפעם הראשונה מזה יובלות, יכולה לחולל פלאים. הורה נוכח הוא המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו, כזו שתהפוך אותם לילדים שמחים, ובהמשך להורים נהדרים ולאנשים מאושרים.

מעבר לכך, כשאנחנו מדגימים את היתרונות העילאיים של ההתחמקות מגלגל העכברים, אנחנו יכולים להשפיע על החברה שלנו להפוך להיות פחות מרוץ עכברים ויותר תרבות אכפתית. תרבות בה נוכל כולנו להרגיש אהובים ומאושרים.

וזה מה שאנחנו הכי רוצים.

להפוך אנשים למאושרים.

להפוך את אהובינו למאושרים.

ולהיות מאושרים יחד איתם.

זה מה שאנחנו יכולים לבחור לעשות.

מרגע זה והלאה.

אם אהבת את הפוסט אפשר להשאיר כתובת מייל (למעלה מימין) ולקבל הודעה כל חודש כשפוסט חדש שלי עולה ☺